שמעתי פעמים רבות את ההפתעה השמחה של תלמידים ומטופלים, כאשר גילו שהנשימה הפכה ממאבק לסיפוק והנאה, כשהצליחו להרפות את הנשיפה ולקבל את השאיפה במתנה...
כוחה המרפא של הנשיפה.
אהה...הה..
אוה...הה
שחררו אנחה, של עומס, כאב, או עונג... וחושו בהקלה.
( אומרים כי אנחה היא פרנהימה יהודית.)
ישנו סיפור חסידי, ואולי כמה, על הנער שלא ידע קרוא וכתוב, ולא שום תפילה, אך הזעקה שהשמיע בבית הכנסת מנהמת ליבו ביום הכיפורים, פתחה שערי רקיע לכל התפילות. ומהי התקיעה בשופר אם לא קריאה כזו, ומהי תקיעה בשופר אם לא נשיפה.
כאשר מישהו סובל/נסער/מתוח אומרים לו לנשום עמוק. לאמיתו של דבר ? עדיף ללמדו לנשוף עמוק, כי הוא עצר את האוויר בתוכו. קל להגיד! ההרגל האנושי הוא לנסות לקחת עוד, לא לוותר, ובמיוחד אם יש תחושה של מחנק, המפורשת כחוסר אוויר.
הרבה תלמידים/מטופלים מגיעים עם תלונה על קשיי
נשימה, קוצר נשימה, אפילו אסתמה.
נדרש מהם אומץ כדי לנשוף תחילה. לכן רצוי לגבות את התהליך בתנוחה שנותנת `גב` ? ישיבה מרווחת ונשענת או שכיבה נוחה ונתמכת. התמיכה המנטלית היא להביא לתשומת הלב, שישנה נשימה, גם אם קטנה, אפשר להירגע עם מה שיש.
שמעתי פעמים רבות את ההפתעה השמחה של תלמידים ומטופלים, כאשר גילו שהנשימה הפכה ממאבק לסיפוק והנאה, כשהצליחו להרפות את הנשיפה ולקבל את השאיפה במתנה.
איכות הנשיפה משפיעה על מה שקורה בגוף-אנרגיה-נפש שלנו, וגם על יתר שלבי הנשימה.
אם המטרה היא לנשום מספיק ובקלות, כמו האנשים הנזכרים לעיל, חשוב שהנשיפה לא תהיה `נשיפת דרקון` ? יורקת אש, מאומצת. [שומעים בזיכרון אנשים מנסים להירגע ע"י
נשימה מודגשת? רק מלשמוע זאת אפשר להיכנס למתח.] כשיש מנוחה יחסית, אפשר לדמות את הנשיפה למים שקטים נוזלים במורד... הדבר חשוב יותר ככל שיש יותר מתח סביב הנשימה. באסטמה שרירי הסמפונות מתכווצים ללא שחרור, ולא מאפשרים מעבר אוויר לכל כיוון.
באופן טבעי, לפעמים בעידוד קל של שימת לב מיטיבה, הנשיפה תתארך, ריקון הריאות יתקדם, ולכן אח"כ יכנס אוויר חדש בקלות. למעשה כל קצב מעגל הנשימה ייקבע ע"י אורך הנשיפה. כשהיא מתארכת, ללא אלימות, כל המעגל נהיה איטי יותר.
נסו לנשוף נשיפות ארוכות ורגועות [להתחיל ממצב טבעי, להיתמך וכד`] בתחילתו של יום עמוס ולקודד בגופנפש מקצב פנימי שמתאים לכם...
ביוגה אנו נעזרים בנשיפה גם כדי להתמקד ולפעול. בנשיפה, רקמות הגוף והתודעה עימן, מתכנסות אל המרכז וכלפי האדמה. זה מאפשר לנו מיקוד ונקודת זינוק לפעולה. לכן ? אם תעקבו אחרי הנשימה-תודעה בתרגול, תגלו לא פעם כי שורש התנועה אל תוך תנוחה החל בנשיפה דווקא. תרגול בנדות נעשה בנשיפה, וכמובן וואיוס פנימיים מתחילים וממקדים בנשיפה אל מקומות עמוקים בתוכנו. [ושוב תודה על הספר והלימוד של אורית]
סוג אחר של
התמקדות קורה כאשר מנסים בעזרת נשיפה לסלק חוסר נוחות גופנית או מנטלית. האם זו התמקדות נכונה? מכתבי מורים ומטפלים טובים רבים, וגם מניסיוני ? זה יוצר מאבק, עוד מתח ועוד סבל. גם אם בהתחלה נראה שזה עוזר ? "עושים משהו", "מוציאים החוצה" מביאים תנועה אל מקום תקוע וכד`.
אולי כדאי להתחיל מלנשוף כאב החוצה, אך בשלב הבא אפשר להשתמש בנשיפה כנגיעה רכה בכאב, ולראות את כל מעגל הנשימה כמעגל תמיכה שעוזר לנו להיות בנוכחות עצמנו, בנוכחות עצמנו עם כאב, בנוכחות כאשר מתרחשים שינויים בגופנפש, אשר מרפים ולו קצת את המאבק שמוסיף על הכאב המקורי, ומוסיפים תובנה.
ובשלב הבא אולי נוכל להתבונן בהנחיה הבודהיסטית לשאוף אלי את סבל היצורים כולם ולנשוף חמלה. (זה יותר משחרר ממה שנראה).
והערה אישית אם אפשר - אני נוטה להתייחס אל הנשימה כתהליך החיים בתוכי, וסביבי. [חוץ מרגעי קיטוע התודעה שלי, כמו ברגע של אתגר בתרגול או בחיים, ומבורך המורה שמצביע לי על כך.] איני מתייחסת לנשימה כמשהו שאני עושה, אלא משהו שנעשה בי, עלי רק לאפשרו. גילוי נאות ? משך כמה שנים התרחקתי מתרגולי פרנהימה כמעט לחלוטין כי הם יצרו בי מתח. חשבתי שאני עצלנית, יוגית לא טובה וכו`. עד שלאט לאט מתוך התבוננות בנשימה הטבעית על כל גווניה, חזרתי לפרנהימה בקלות יחסית ובתענוג גדול, ובהכרת תודה על השפעותיה המבורכות.
אם נמשיך עוד קצת אל תוך המעגל ? בסוף הנשיפה מחכה לנו המרחב הריק. ממנו פחדנו כשסירבנו לשחרר אחיזה [ולא רק של אוויר.]
שני שלבי המעבר ? הקומבהקות בסוף השאיפה ובסוף הנשיפה הינם מרתקים. כשרואים אותם כמרחבי מעבר לא "מחזיקים" אותם אלא נחים בתוכם וחווים את הסוד של ה-מעבר. במנוחה בריק, יש אימון בנתינת אמון בתהליך החיים הפועם ומשתנה. אני מרוקנת וסומכת על כך שאקבל.
אמנות הקבלה, להשלמת המעגל:
אני מתבדחת עם תלמידים ומטופלים ואומרת כי אנחנו נידונים לנשום כל ימי חיינו, אך לא נידונים לעבודת פרך. זה מוכרח להיות קל.
שלב ראשון, אמרנו, להסכים לשחרר ולהתרוקן. מה השלב הבא?
להתרחב! להרחיב את הכלי, כדי לקבל. הגוף יודע זאת ? הסרעפת היורדת והצלעות העולות יודעות להרחיב את הכלי. אבל אנחנו לפעמים שוכחים.
להסכים לקבל בשפע, זו גם אמנות, אשר לפעמים דורשת תרגול.
לדוגמא, אנשים רבים מושכים באפם את האוויר פנימה, מה שנקרא ? `לוקחים אוויר`. התוצאה ? תבדקו ? הנחיריים נדבקים בוואקום אל מחיצת האף, שרירי החזה מתכווצים, ומעט אוויר נכנס בתמורה למאמץ. אבל, אם מרחיבים את הנחיריים, לא רק שהאוויר נכנס אלא שהרחבת הנחיריים משפיעה על הרחבת הצלעות. הוואיוס החיצוניים קריקארה [הרחבת הנחיריים] או קורמה [הרמת עפעפיים ופתיחת עיניים] עוזרים להפנים שלב זה. בתום הנשיפה, ורגע לפני שהאוויר נכנס, מרחיבים נחיריים [או אם קשה מעיניים עצומות פוערים עיניים] הצלעות מתרחבות מאליהן והאוויר גולש אל הריאות בשמחה והנאה. בהמשך, הצלעות לומדות זאת לבד, וללא מאמץ.
התחלתי בכוח המרפא של הנשיפה, כי רבים זקוקים להרפיה שבה. אך בל נשכח את האנרגיה שהאוויר מביא אתו פנימה, אל כל רקמות ושכבות ההוויה שלנו. אורח החיים שלנו די מתיש. הרפיה היא שלב ראשון, קבלת אנרגיה ? השני.
גם בשלב זה איכות התהליך קובעת. אין תועלת פיזית או אחרת בצבירה של כמות אלא בזרימה ותנועה. ככל שאנו רכים ומודעים נוכל לחוש את ההתרחבות והתנועה בכל מקום בכל הקושות. שאיפה שמתקבלת כמתנה, גורמת עונג, שמחה, תחושת חיוניות, חיבור אל פעימת היקום [סליחה על המילים הגדולות] והכרת תודה.